החלטה בתיק רע"א 2435/13

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת נ' נצר), בגדרה נדחתה בקשת המבקשות לדחיית תובענת המשיבה על הסף.

1.        תמצית סיפור המעשה כפי שעולה מהבקשה ונספחיה היא כדלקמן:

§      בשנת 1962 רכשה המשיבה הפורמאלית, דיור ב.פ. בע"מ (להלן: דיור ב.פ.) מקרקעין, ביניהם חלק ממגרש 168 באשדוד (להלן: המקרקעין).

§      בשנת 1991 מכרה דיור ב.פ. לעמותת "אור חדש לבונייך למצוקת הדיור לנזקקים" (להלן: העמותה) חלק מהמקרקעין (מאוחר יותר נקבע כי שיעור החלק שנמכר הוא כ-20% מהמקרקעין).

§      בשנת 1996 רכשו המבקשות מדיור ב.פ. את החלק הנותר במקרקעין (כ-80%).

§      בשנת 1997 רכשה המשיבה מהמבקשות את חלקן הנ"ל במקרקעין (כ-80%).

           ביני לביני נכנסה העמותה להליכי פירוק, ובשנת 1999 נתגלעו חילוקי דעות בין מפרק העמותה לבין המשיבה לגבי טיב הזכויות של העמותה במקרקעין והיקפן. אי לכך, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים המרצת פתיחה בה נתבקש סעד הצהרתי לגבי טיב הזכויות שלה ושל העמותה במקרקעין והיקפן (ה"פ 490/99). המשיבים בהמרצת הפתיחה היו מפרק העמותה ודיור ב.פ. (אשר כפי שצוין, היא זו שמכרה לעמותה את חלקה במקרקעין), ואילו המבקשות דכאן נכללו כמשיבות פורמאליות. בית המשפט (כב' הנשיא ו' זיילר) קיבל את עמדת מפרק העמותה וקבע כי זו רכשה כ-20% מהמקרקעין (פסק דינו מיום 17.11.1999 ומיום 26.1.2000).

           על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים הגישה דיור ב.פ. ערעור לבית משפט זה. בפסק הדין, האוחז שתי פסקאות, נאמר כי לאור המלצת בית המשפט דיור ב.פ. הסכימה למשוך ערעורה, נוכח העובדה שלא היתה תובעת בתביעה ועל כן אין היא יכולה לבקש סעד בערעור. עוד נאמר, כי המשיבים בערעור מסכימים למשיכת הערעור מבלי לוותר על טענתם כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מהווה השתק פלוגתא כלפיהם; בעוד שהמערערת (דיור ב.פ.) עמדה על כך שמשיכת הערעור לא תמנע בעדה להגיש תביעה ולטעון כי פסק הדין אינו מהווה השתק פלוגתא (ע"א 2428/00 מיום 24.10.2001). 

2.        הזכרנו כי מי שהגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים היתה דיור ב.פ. בלבד. לכאורה, ניתן היה לצפות כי המשיבה דכאן, אשר היא זו שהגישה את המרצת הפתיחה, תערער גם היא. אלא שעובר לדיון בערעור, ביום 11.5.2000, התקשרה המשיבה עם המפרק בהסכם פשרה, בגדרו הסכימו הצדדים, בין היתר, כדלקמן:

           המשיבה הציעה למפרק כי צד שלישי מטעמה ירכוש את מלוא זכויות העמותה במקרקעין, וזה נתן הסכמתו.       עוד נקבע בהסכם כי המשיבה מקבלת את כל ממצאי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, תוך ויתור על הזכות לערער עליו או לתקוף אותו בכל צורה שהיא, וכי הויתור האמור יעמוד בתוקפו גם במקרה שבמסגרת הליך כלשהו (לרבות ע"א 2428/00 הנ"ל שהוגש על ידי דיור ב.פ.) יקבע בית משפט כלשהו ממצא לגבי טיבן או היקפן של הזכויות שרכשה העמותה במקרקעין.

           בהקשר זה הוסיפו הצדדים כדלקמן (ההדגשות הוספו - י.ע):

"6.   הצדדים מאשרים כי הצהרות וויתורי פסגת אשדוד [המשיבה - י"ע] שבסעיפים 3-5 לעיל ניתנים כלפי המפרק בלבד, ובכפוף לאמור בסיפא של סעיף 10 שלהלן בכל הנוגע לאפשרות שצד שלישי (שאינו הקונה) הוא שירכוש את המגרשים בסופו של דבר.

7.    הצדדים מאשרים כי שום דבר מן האמור לעיל לא ייגרע מזכותה של פסגת אשדוד להגיש תביעה כספית נגד דיור ב.פ. בע"מ, ככל שתהיה סבורה שיש מקום להגיש כזו והסכם זה לא ייחשב בשום פנים ואופן כחוזה לטובת צד שלישי, והויתורים הכלולים בו לא יחולו כלפי דיור ב.פ.."

           להשלמת התמונה, אזכיר כי בהסכם הפשרה נקבע כי אם תתקבל הצעת רכש ממציע נוסף, ינוהל הליך התמחרות בפני המפרק ובא כוח הכונס הרשמי; וכי המשיבה, בשמה ובשם הקונה מטעמה, מוותרת על כל טענה, דרישה ותביעה מכל מין וסוג שהוא כלפי המפרק במקרה שמציע אחר יזכה בהתמחרות או שהסכם המכר לא יאושר בסופו של דבר על ידי בית המשפט (סעיף 10 להסכם הפשרה).

3.        לאחר הדברים האלה, הגישה המשיבה לבית משפט קמא תביעה נגד דיור ב.פ. ונגד המבקשות, בטענה כי אלה מכרו שטח קרקע שלא היה כולו בבעלותן וכי המשיבה שילמה למבקשות (אשר רכשו את חלקן במקרקעין מדיור ב.פ.) מיליוני שקלים ביתר לעומת הסכום שהיתה צריכה לשלם בפועל.

           המבקשות מצדן הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף, בנימוק כי על פי הסכם הפשרה המשיבה ויתרה במפורש על זכות התביעה כלפיהן, כפי שניתן ללמוד מהתחייבותה להימנע מהגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. לשיטת המבקשות, התחייבות זו היא כלפי כולי עלמא.

           בית משפט קמא דחה את בקשת המבקשות, ומכאן הבקשה שלפניי. 

4.        בתמצית, עיקרי טענות המבקשות הם כי על פי הסכם הפשרה המשיבה הותירה בידה את זכויות התביעה כנגד דיור ב.פ. בלבד, ובכך ויתרה על זכות תביעה כלפיהן, בהתאם להוראת סעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; כי אישורו של הסכם הפשרה הוא כלפי כולי עלמא ולא רק ביחסים שבין מפרק העמותה לבין המשיבה; כי ויתורה של המשיבה על תוצאות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מאיינת מראש את עילת התביעה הנזיקית נגד המבקשות; וכי ויתורה של המשיבה על זכות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים פגעה במבקשות, שכן כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור (ע"א 2428/00) המשיבה היא היחידה שיכולה היתה לערער על פסק הדין.

5.        דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובה.